החלטה בתיק ע"מ 1631/09

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, היא החזית העממית. בית משפט קמא החליט על שחרורו של המשיב בתנאים, לאחר שמצא כי חלף זמן רב מביצוע העבירות, ובעיקר בשל עקרון השוויון, לאחר ששותף לאותם המעשים שוחרר אף הוא בתנאים מגבילים (תיק (יהודה) 1923/09).

התביעה הצבאית הגישה ערר זה וטענה כי ישנה אבחנה בין המשיב לבין שותפו. התביעה סבורה כי לאור הלכת קוואסמה הידועה , הרי גם ביחס למשיב וגם ביחס לשותפו נכון לקבוע כי חברותם טרם נפסקה. התביעה הטעימה כי האבחנה בין השניים נובעת מאופי ההפללה בין המשיב לבין שותפו. במה דברים אמורים: הן המשיב והן שותפו הופללו על ידי טלחה סלאמה, באמרה שניתנה 24.5.06. השניים אף הופללו גם באמרה של מחמד עלי מיום 2.2.09, אולם בעוד שבאמרה זו התייחס מחמד עלי למשיב בשתי הזדמנויות, הרי לשותף התייחס פעם אחת. הבדל זה מצדיק, לטעמה של התביעה, בחינה שונה של עוצמת הראיות ביחס למשיב, להבדיל מלשותפו, ואיזון שונה בכל הנוגע למעצר עד תום ההליכים.

סניגורו של המשיב ביקש לדחות את טיעוניה של התביעה. לטענתו, אין הבדל מהותי בין המשיב לשותפו, ובכל מקרה המעשים בהם מדובר בוצעו לפני כשלוש שנים, ועל כן אין מסוכנות אמיתית הנובעת מהמשיב, וניתן להסתפק בחלופת המעצר שקבע בית משפט קמא.

ראיות לכאורה

טלחה סלאמה מסר כי השתתף בישיבות של ארגון החזית העממית עם המשיב ועם שותפו, וכאמור, אמרה זו ניתנה בשנת 2006.

מחמד עלי מסר באמרתו התייחסות למשיב בשתי הזדמנויות: האחת, המתייחסת גם למשיב וגם לשותפו, עניינה פנייתם של השניים ושל אדם נוסף אליו, בשנת 2006,  במטרה לפעול פעילות צבאית. מחמד עלי סירב לפנייה זו.

ההתייחסות הנוספת למשיב באותה אמרה באה אגב השאלה "מי היה איתך בחז"ע ועבד בג'לזון" ומחמד עלי מפרט שבעה שמות ובהם המשיב אליו הוא מתייחס כ"מחמד נביל אבו חמד, בן 22 לערך, מכונה "שמר" פעיל חברתית בחז"ע".

התייחסות נוספת זו, מצדיקה, לטעמה של התביעה, אבחנה בין המשיב לבין שותפו.

אקדים ואומר כי קיימות במקרה זה ראיות לכאורה לפעילותו של המשיב בארגון החזית העממית בשנים 2005-2006. אין בראיות הללו כדי להצביע על פעילות מפורשת לאחר מכן. ודוק: התייחסותו של מחמד עלי למשיב כפעיל חז"ע הייתה אגב השאלה מי עבד עמו בג'לזון. יש לציין כי מחמד עלי מסר כי עבד בחזית העממית בג'לזון בשנת 2005 תקופה של 3 חודשים. לפיכך, לטעמי, יש לקרוא את התייחסותו לאנשים איתם עבד בג'לזון כקשורה לאותה תקופה, וודאי שאין דבריו אלה מהווים בהכרח התייחסות לשאלה האם הינם פעילים בארגון החזית העממית כיום.

יחד עם זאת, וחרף קביעה זו, נדמה כי לאור הלכת קוואסמה, עדיין יש לראות את המשיב כחבר בארגון החזית העממית. אדגיש כי בכך אין הוא שונה משותפו, שכן הלכה זו חלה גם על השותף.

עילת מעצר

ראשית, נכון יהיה לומר כי חברות בארגון החזית העממית מצדיקה ברגיל מעצר עד תום ההליכים. המדובר בארגון מסוכן, ומי שמוכן להצטרף לארגון זה ולמטרותיו מצביע בכך על מסוכנותו. גם אם הראיות הקיימות מלמדות על פעילות בארגון החזית העממית בשנת 2006, הרי שבהתאם להלכת קוואסמה, מוחזק המשיב כמי שהינו עדיין פעיל בארגון.

שנית, המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לשאלה האם ישנן ראיות לכאורה, אלא האם ישנו הבדל ממשי המצדיק אבחנה בין המשיב לבין שותפו, ששוחרר ממעצר בתנאים מגבילים. התביעה טענה כי ההתייחסות הנוספת באותה אמרה של מחמד עלי למשיב, מהווה בסיס לאבחנה זו. לכך אינני מסכים. אינני סבור שהמדובר בהבדל משמעותי או מהותי לענייננו. עוצמת הראיות הן ביחס למשיב והן ביחס לשותפו הינה זהה, ובל נשכח כי מחמד עלי מתייחס לשניהם יחדיו בנוגע לפנייתם אליו לפעול פעילות צבאית. העובדה כי לכאורה נטל המשיב חלק בפעילות נוספת שאף היא הייתה לפני זמן רב יחסית, אינה מעלה ואינה מורידה.

אם כך הוא הדבר, עלינו לבחון כיצד יש בכך כדי להשפיע על שאלת מעצרו של המשיב

בבש"פ 433/89 בומשטיין נ' מדינת ישראל,  פ"ד מד(1), 89 ,עמ' 91-92 נקבע כי:

"הכלל הוא, ששחרורו בערובה של אחד השותפים לעבירה מצדיק, בהעדר טעמים המצדיקים הבחנה בינו לבין האחרים, לשחרר גם את שותפיו. רישומו של הכלל הזה עומד לעתים - וכזה הוא המקרה הנדון - בניגוד לאינטרס הציבורי, שחייב לכאורה את החזקת כל המעורבים במעצר; ואף-על-פי-כן, יש להקפיד על יישומו של הכלל הזה, שאף הוא בעל משקל נכבד בשל עצמו"

יחד עם זאת, יש לזכור כי עלינו לבחון תמיד את כלל השיקולים ולאזן בין הפגיעה בשוויון לבין השיקולים האחרים.  וכפי שנוסחו הדברים בבש"פ 6749/07 קורולקר נ' מדינת ישראל,  תק-על 2007(3), 2981 ,עמ' 2983.

"פעמים רבות קבע בית משפט זה כי עקרון השוויון בין שווים עקרון מנחה הוא בשיטתנו המשפטית כולה, והדברים אמורים אולי ביתר שאת מקום שעסקינן בשלילת חרותו של אדם (בש"פ 620/97 בוזגלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 871 (1997); בש"פ 7686/03 רפייב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 9.9.03)). יחד עם זאת, הודגש כי ייתכנו מקרים בהם האינטרס של הגנה על הציבור מפני אלימותו של נאשם יצדיק את מעצרו, גם אם ייתכן שיהיה בכך משום הפליה שלו בהשוואה לאחר (בש"פ 3320/98 ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.98); בש"פ 4336/03 מדינת ישראל נ' בן ישי (לא פורסם, 1.6.03)). השיקול של שוויון בין הנאשמים מנחה, מדריך ומחייב הוא, ועם זאת אין הוא בבחינת שיקול המכריע כל שיקול אחר המתגושש מולו בזירת ההכרעה השיפוטית בענייני המעצר. שומה על בית המשפט ליתן לשיקול זה את המשקל הנכבד הראוי לו, ואולם בכך לא תמה מלאכתו ועליו לשקלל אלה מול אלה את מכלול השיקולים הצריכים לעניין ומתוכם לגבש החלטה מאוזנת ומחושבת, המשקללת נכונה את זכותו של אדם להלך חופשי כל עוד עומדת לו חזקת החפות, את עקרון השוויון ושיקולים אחרים שבאינטרס הציבורי (וראו גם: בש"פ 7686/03 הנ"ל)"

במקרה שלפנינו, לאור מהותם של המעשים, ובעיקר מועדי הפעילות האקטיבית אליהם מתייחסות הראיות לכאורה (להבדיל מהחזקה בהתאם להלכת קוואסמה) , אינני סבור כי קיימים טעמים כבדי משקל היכולים להסיט את נקודת האיזון מהצורך בשוויון בין המשיב לבין שותפו. לא שוכנעתי כי שחרורו של המשיב יפגע פגיעה קשה וחמורה באינטרס הציבורי, ועל כן אינני סבור ששגה בית משפט קמא עת החליט להשוות את עניינו של המשיב לזה של שותפו.